Життя

  בכלבייה העירונית בחולון אמרו לי את זה בקול נמוך, כאילו אם ילחשו — זה יכאב פחות. “הוא בן שתים־עשרה. החזירו אותו כבר פעמיים. אנשים אומרים שהוא מוזר.”

The girl at the rescue centre warned me before she opened the last pen. “Just so you know, he’s twelve. He’s been adopted twice and brought back twice.”

  At the shelter, the woman behind the desk said it almost gently, as if softness could make the words less cruel. “He’s twelve. He’s been returned twice.

חנה בן־דוד עמדה ליד שער העץ הישן של הבית הקטן שלה במושב שבגליל, והרימה כף יד מעל העיניים כדי להסתיר את השמש. היה חם. חום של אחר הצהריים,

Margaret Wells had placed the blue china cups on the table three times already, though no one had arrived yet. First, she set them beside the plates. Then

In the heat of a July afternoon, Anna Hartley stood by the old white fence at the edge of her little farmhouse in rural Vermont and shaded her

  כשנעמה בן־דוד פתחה את דלת הדירה שלהם בגבעתיים, היא עוד החזיקה ביד שקית מהסופר וקופסה קטנה של מדבקות כוכבים. היא קנתה אותן ליונתן בדרך הביתה, כי בבוקר

By the time Sophie Harper turned her key in the front door, the rain had already soaked through the shoulders of her beige coat. It had been one

“Rachel, don’t make a tragedy out of nothing,” Daniel muttered, staring at the grocery bags instead of at his wife. “Hair grows back. Mom was only trying to

  ״אם את מחכה לאביר על סוס לבן, גברת, אז טעית בכתובת.״ המלצר אמר את זה בשקט, אבל מספיק ברור כדי שכל מילה תיכנס לי ישר ללב. ישבתי