Життя
Journal de bord, 21 juin La lumière de midi tombait sur Paris comme un rideau éclatant, sans la moindre indulgence, donnant à la ville cette transparence de fin
Au restaurant étoilé « Le Dauphin Bleu », l’air était saturé de parfums rares, d’effluves de foie gras et de murmures d’ambition. On n’y croisait jamais d’habitués dont
Personne, lors du gala de charité, ne comprenait vraiment pourquoi cette femme âgée était venue. Elle ne semblait pas à sa place parmi les diamants, les robes en
אחוזת לוין לא נראתה כמו בית — היא נראתה כמו אזהרה. היא עמדה בקצה רחוב גלי תכלת בהרצליה פיתוח, מוקפת דקלים גזומים מדי, שערי ברזל שחורים ושבילים מבריקים
אף אחד באולם הקריסטל לא שם לב למלצרית הצעירה — עד שהמגש רעד בידיה מול האיש שגנב לה את החיים. אולם “הקיסרית” בקומה השבעים ושמונה של מגדל אובסידיאן
הלובי של מלון אוריון לא היה סתם אולם כניסה. הוא היה עולם סגור, נוצץ ומפחיד, שנבנה במיוחד בשביל אנשים שהתרגלו לכך שהמציאות מתכופפת מולם. המלון עמד בלב רובע
אף אחד באולם לא ידע שהחתונה היפה ביותר בקיסריה עומדת להפוך לסיוט. אחוזת רוטמן לא נראתה כמו מקום לחגיגה. היא נראתה כמו ארמון שנבנה כדי להזכיר לאנשים כמה
הבת שלי לא ביקשה רשות. היא פשוט פתחה את הדלת, נכנסה עם הבחור שלה לסלון ואמרה בקול רגוע מדי: “אמא, אבא, נועם יגור אצלנו.” ככה. כאילו היא מודיעה
אחרי חמש־עשרה שנים לבד הכנסתי גבר בן 62 הביתה… ומהר מאוד הבנתי שקיבלתי עבודה שנייה בלי משכורת קוראים לי רותי, ואני בת שישים ואחת. חמש־עשרה שנים גרתי
הכלבה עמדה ליד השער כבר מהבוקר. יעל ראתה אותה מהחלון של המטבח וקפאה במקום. היד שלה נשארה על הווילון, האצבעות נאחזו בבד הדק, אבל היא לא משכה אותו